חיי נישואים ממושכים גוברים על רישום המקרקעין

אב שנפטר הוריש לבנו דירת מגורים אשר הייתה רשומה על שמו בלבד, למרות זאת, בית המשפט פסק למרות הרישום כי מחצית הדירה שייכת לאם.

שנים ארוכות של חיי זוגיות היו בין הגורמים שהביאו, בסופו של מאבק משפטי ארוך, את בית לענייני משפחה לקבוע שמחצית דירת המגורים שבה התגוררו בני זוג תושבי האזור במשך 54 שנה, תישאר בבעלותה של האם, למרות שבאופן פורמאלי, הדירה הייתה רשומה על שם האב שנפטר, והוריש אותה לבנו.

המקרה שגרר אחריו סכסוך ירושה שטלטל משפחה שלמה בקרבות קשים בבתי משפט, מתחיל לפני שנים רבות, כאשר המנוח עלה לארץ מתימן יחד עם אביו ואימו.

עם עלייתם ארצה, בנתה המשפחה בית מגורים קטן, שהורחב במהלך השנים לדירת מגורים רחבת ידיים שנבנתה על שתי חלקות שנרכשו במהלך השנים. חשוב להדגיש כי ברבות השנים עלה ערכן של שתי החלקות עשרות מונים מאז רכישתן בשל מיקומן האסטרטגי ועליית מחירי הנדל"ן באזור.

מהלך כל השנים ועד למותו, נותר בית המגורים רשום על שמו של האב שנפטר, למרות שבבית המגורים חיה אשתו וחמשת ילדיהם של בני הזוג ונכדיהם התגוררו שם.

הסכסוך פרץ לפני כשמונה שנים, כאשר בעת קריאת צוואת האב, התברר כי האב בחר להוריש את דירת המגורים הגדולה וכמובן את הקרקע, לבנות בלבד.

האב בחר לנשל בצוואתו את אשתו ואת ארבעת בנותיו, והללו לא קיבלו כל חלק בצוואה.
האב המנוח ציווה בצוואתו שהאם הקשישה תוכל להמשיך ולהתגורר בדירה עד יום פטירתה, כאשר חל איסור מוחלט להפריע למגורי האם בבית.

הבן ביקש לקיים את הצוואה, אולם אמו, שטופלה וייצגה על ידי, הגישה התנגדות לצוואה. האם טענה בין השאר בטענה שעל הנכס חלה "חזקת שיתוף נכסים", ולנוכח העובדה שבני הזוג ניהלו חיים משותפים, הרמוניים, במהלכם ובתוך מאמץ משותף, בני הזוג רכשו חלק מהדירה ומימנו את שיפוצה מכספם. לכן, טענו בפני בית המשפט כי זכותה של האלמנה לקבל לידיה מחצית מבית המגורים ומהקרקע.

הבן לעומתה טען כי סבו (אבי אביו), שעלה מתימן לישראל כשנה אחרי קום המדינה, הביא עמו כסף רב, והוא שרכש את הדירה עבור בנו ואשתו. לטענתו, גם כאשר בשנות ה-60 הורחבה הדירה על חלקה סמוכה, היה זה הסבא שמימן את הרכישה, ורשם אותה על שם בנו,   ולפיכך הרישום של בית המגורים מעיד כי לא הייתה כל כוונה לשתף את האם בדירת המגורים אלא רק לתת לה זכות למגורים .

לכן טען הנכד שיש לקיים את צוואת אביו, שהעביר לו את כל הזכויות בבית המגורים.

בפני שופטת בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, רונית גורביץ, נשמעו עדויות רבות, שבהן בין השאר התברר כי בתיק זה הושגה בעבר הסכמה חלקית בין הצדדים, אולם הסכמה זו לא קיבלה תוקף של פסק דין, והשופטת שדנה בתיק נפטרה.

האם חזרה בה מההסכמה שהושגה, וטענה כי במהלך כל השנים, בעלה הרגיל את הבן שהוא תומך בו מבחינה כלכלית, ומחלץ אותו מחובות כספיים. כמו כן טענה האם כי "בהיותו בן יחיד, הייתה לאביו מערכת יחסים מיוחדת ושונה עמו מזו שקיים עם בנותיו". לדבריה, היא לא ראתה כל השנים משמעות בכך שהדירה הייתה רשומה על שם בעלה בלבד, כי "כך היה מקובל", האם טענה כי גם כאשר בעלה היה בחיים שניהם ראו בדירת המגורים נכס משותף בהיותה גולת הכותרת של מאמציהם המשותפים במהלך השנים.

השופטת ציינה כי אף אחד מהצדדים לא הציג הוכחות מי מימן את רכישת שתי הדירות, אבל בשל השנים הרבות שבני הזוג חיו יחד, יש לראות בהן "נכס משותף".

השופטת קיבלה את טענות האם, שהיא ובעלה גרו וגידלו את ילדיהם בבית המגורים ולמרות רישומו על שם המנוח בלבד קבעה השופטת כי מדובר בנכס משותף. בית המשפט גם הטיל על הבן לשלם לאמו 40 אלף שקל הוצאות משפט.

מהי חזקת השיתוף?

מטרתה של חזקת השיתוף היא יצירת מערכת שוויונית בין בני הזוג, מתוך הנחה, כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה, ולכן הם גם שותפים שווים בנכסיהם.

בעבר, נוכח מציאות שבה רוב הרכוש נרשם על שם אחד מבני הזוג, בדרך כלל הבעל, אשר עסק לרוב בענייני הכספים וניהל את ענייני "החוץ" של המשפחה, בעוד במרבית המקרים האישה לא עבדה מחוץ למשק ביתה, אלא עסקה בעיקר בגידול הילדים ובטיפוח הבית וניהלה את ענייני "הפנים"- אזי לשם מניעת מצב של קיפוח וחוסר צדק פותחה הלכת השיתוף לפיה כל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין הינם משותפים, ואין הרישום הפורמלי של הבעלות בנכסים, קובע את הבעלות המהותית בהם.

מקור החזקה,  מהותה ותנאיה

ההלכה בדבר קיומה של חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג התגבשה בפסיקה בישראל כמענה לאופן השיתוף והחלוקה בנכסים בין בני זוג אשר נישאו לפני 1/1/74. על בני זוג שנישאו החל מיום 1/1/74 חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 (ר' הרחבה בפרק העוסק בחוק יחסי ממון).

ההלכה בדבר קיומה של חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג התגבשה בפסיקה בהסתמך על המציאות החברתית והכלכלית הרואה את היחסים בין בני הזוג כיחסים בין שווים וזו גם תכליתה- הגשמת תפיסה ערכית הנשענת על עקרונות השיוויון והצדק.

עיקרה של הלכת השיתוף היא בהחלת חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש הינו בבעלותם המשותפת. היינו, התנאים אותם קבעה הפסיקה להחלת חזקת השיתוף הינם קיומם של "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף".
בתחילה הוחלה החזקה בצורה מצומצמת ודווקנית, על בני זוג אשר התגוררו יחדיו תקופה ארוכה תוך ניהול אורח חיים הרמוני. אולם, בהמשך, דרישה זו צומצמה לכדי התנאי של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממשי. נפסק, כי מריבות הפוקדות את בני הזוג מעת לעת אין בהן כשלעצמן כדי לשלול את השיתוף בין הצדדים, שכן ניסיון החיים מלמד שיחסים בין בני זוג נתונים לעליות ומורדות, וזו דרכם של מרבית הזוגות הנשואים. לפיכך, לשם עמידה בתנאי זה, אין דרישה שחיי הנישואין יתנהלו משך שנים ארוכות על מי מנוחות בלא כל תנודות. מהלך השנים בתי המשפט קבעו כי אין מקום להבחין בין דירת מגורים, לבין יתר הנכסים שנצברו במהלך נישואין, ונכון להיום החזקה חלה גם על נכסים עסקיים, פנסיות, זכויות סוציאליות ועוד.

רחוב הנמל 36, קומה 4 שער 3

ת.ד 33356  חיפה 313202

טל' : 04-8661919 | פקס: 04-8664599

 

לייעוץ השאירו הודעה או חייגו: 04-8661919