חשיבותו של קביעת מועד עובדת קיום אירוע בחיי אדם או חברה היא הרת גורל בכל תחומי המשפט. בתחום דיני המשפחה – בו מועד הנישואין הוא משמעותי לעניין קביעת משטר חלוקת הרכוש, מועד פקיעת הנישואין משמעותי לעצם החלוקה עצמה, ומועד איזון המשאבים בין בני הזוג בעל השלכות משמעותיות גם הוא על מסת ושווי הרכוש – בפרט.
קראו עוד על חשיבותו של המועד הקובע – ומתי יוקדם או יאוחר ועל פי אילו אמות מידה יש לאזן את משאבי בני הזוג.
ראשית – כיצד? משטרי חלוקת רכוש
שיטות המשפט המודרניות מכירות בשני משטרים עיקריים המסדירים את ענייני הרכוש בין בני זוג בתקופת הנישואין: האחד – שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין. השני – שיתוף קנייני או אובליגטורי הדחוי למועד פקיעת הנישואין. בשני המשטרים נוצר שיתוף עקב הנישואין, אלא שבה בשעה שבמשטר הראשון השיתוף מתגבש כבר בזמן הנישואין על כל נכס ונכס בדרך של ״שיתוף צף״, הרי שבמשטר הנישואין השני נוצרת מעין הפרדה רכושית לאורך תקופת הנישואין, והשיתוף הקנייני או אובליגטורי מתגבש במועד פקיעת הנישואין.
כידוע, במשפט הישראלי נקבע בתחילה משטר שיתוף הנכסים – משטר החל עד היום על בני זוג שנישאו קודם ליום 1.1.74 ועל ידועים בציבור (המשטר הראשון), ומיום חקיקתו – חוק יחסי ממון חל על בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 (המשטר השני).
סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון קובע כי בהתקיים אחד מתנאיו זכאי כל אחד מבני הזוג להגיש בקשה להקדים את מועד מימוש הזכות לאיזון משאבים טרם פקיעת הנישואין, ובכך לנתק את הזיקה בין מימוש הזכות לאיזון משאבים לבין מועד פקיעת הנישואין.
כבר כאן יש לציין כי להבדיל בין המועד למימוש הזכות לאיזון משאבים, לבין המועד הקובע לשם עריכת האיזון:
הליך איזון המשאבים כולל מספר שלבים אשר עיקרם קביעת המועד הקרע, קביעת מסת הנכסים אותה יש לאזן, איזון הנכסים על ידי הערכת שוויים וחלוקת הפער שבין ערכי נכסי בן הזוג האחד לערכם של נכסי בן הזוג השני. בדרך כלל המועד בו יבחן שווי הנכסים יהא אף הוא מועד הקרע – אך אין הכרח שכך יהיה.
שנית – מתי? על הצורך בקביעת מועד הקרע (המועד הקובע) ואמות המידה לפיהן נקבע
המחוקק שתק בכל הקשור לקביעת אמות המידה המנחות בקביעת "מועד הקרע".
במציאות הישראלית, קיימים מקרים רבים שבהם בני הזוג למעשה אינם מתפקדים עוד "כבני זוג" או כתא זוגי. מקום שאין בו זוגיות, מבטל פעמים רבות אף את השיתוף הכלכלי הרכושי המשפטי הקיים בין הצדדים הלכה ולמעשה. מאחר ויש צורך להיזקק להליך משפטי לשם התרת הנישואין או לגירושין, נוצר לא אחת פער בין מועד סיום היחסים הלכה למעשהף לבין מועד הגירושין או התרת הנישואין. בפער זמנים זה, בו הצדדים אינם שותפים עוד, לא למערכת יחסים זוגית ואף לא למערכת יחסים כלכלית, לא צריכים בתי המשפט להחיות שותפות כלכלית שאינה קיימת.
פער זה הוליד את הצורך של בעלי דין ובתי המשפט לקבוע מעת לעת במסגרתם של ההליכים המשפטיים הכלכליים מהו "המועד הקובע", המועד שממנו ואילך שוב אין שותפות רכושית בין הצדדים. התוצאה של קביעת מועד קובע הינה הקדמת מועד הפסקת השיתוף או קביעת נקודת זמן מוקדמת שנכון לה יוערכו הזכויות, הנכסים, והמשאבים המשותפים של בני הזוג ונכון לה הם יחולקו – גם אם החלוקה עצמה נעשית בפועל במועד מאוחר יותר.
בתי המשפט בפסיקותיהם החלו לגבש כללים לגבי הנסיבות בהן יוקדם מועד הקרע ויקבע בנקודת הזמן המוקדמת למועד פקיעת הנישואין כך שנקבע שעל בית המשפט לבחון, בין השאר:
- מתי חל שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים או מתי הגיעו הנישואין לסיומם "דה-פקטו".
- מהו המועד בו החלו בני הזוג להפריד את רכושם ולהתנהל התנהלות כלכלית עצמאית, ללא קשר לבן הזוג האחר.
- האם החל להתפתח קשר זוגי בין מי מבני הזוג עם צד ג' המלמד על ריקון חיי הנישואין מתוכן.
ואינדיקציות נוספות, הנתונות לשיקול דעתו של בית המשפט, המוסמך לכך מכוח החוק.
העקרונות המרכזיים אותם ניתן לחלץ מתוך פסקי הדין מלמדים כי, ככלל, יש לערוך איזון המשאבים נכון למועד פקיעת הנישואין, וסטייה ממועד זה תיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד. השיקולים האפשריים לסטייה ממועד הקרע וקביעתו למועד מוקדם יותר יכולים להתייחס:
- לפירוד פיזי ו/או כלכלי-רכושי בין הצדדים.
- ניהול קשרים זוגיים אחרים בתקופת קשר הנישואין.
- אלימות.
- היעדר תרומה או שותפות כלכלית.
ועוד – האינדיקציות הנזכרות אינן מהוות רשימה סגורה או ממצה והן מותאמות לנסיבות המקרה הנדון בפני בית המשפט.
כך, למשל, בהלכת לידאי נקבע כי המועד להערכת הרכוש המשותף לצורך חלוקתו הוא המועד שבו מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת ושממנו ואילך נוהגים לפי הכלל "שלי-שלי ושלך-שלך". נציין כי פסיקה חשובה זו דנה בבני זוג שחלה עליהם חזקת שיתוף נכסים ולא הוראות חוק יחסי ממון, אך היא הוחלה גם על בני זוג שחלות עליהן הוראות חוק יחסי ממון.
שלישית – איך? סמכות בית המשפט באיזון המשאבים בין בני זוג
התמונה לא תהיה שלמה מבלי לציין את הסמכויות המיוחדות אשר העניק המחוקק לבית המשפט בכל הנוגע להליך איזון המשאבים במסגרת סעיף 8. בנסיבות המצדיקות זאת רשאי בית המשפט להימנע מאיזונם של נכסים מסוימים, לקבוע יחס חלוקה אחר שאינו מחצה על מחצה, כמו גם לקבוע שאיזון המשאבים יתייחס לנכסים שהיו לבני הזג במועד מוקדם יותר.
ניתן לראות כי בנוסף לסמכותו של בית המשפט להקדים את מועד איזון המשאבים, ולקבוע כי מועד הקרע המוקדם למועד פקיעת הנישואין, עדיין עומדת לכל אחד מבני הזוג הזכות לטעון, על בסיס סעיף 8 לחוק, כי על אף מועד הקרע שנקבע – יש לערוך את בסיס האיזון בהתאם לבסיס איזון שונה; על פי יחס חלוקה אחר מאשר מחצה על מחצה; או שהאיזון ביחס לנכסים מסויימים לא יהיה בהתאם לשווים במועד האיזון אלא במועד מוקדם יותר; שלא יתייחס לנכסים שהיו להם במועד האיזון וכדומה.
איזון משאבים לפי מועד מימוש בפועל – סמכות בית המשפט לקבוע מועד מאוחר
אחת השאלות המהותיות הקשורה באיזון מאוחר יותר של זכויות קשורה להוראת סעיף 8 (3) לחוק, לפיו בית המשפט רשאי לקבוע שאיזון המשאבים (כולם או מקצתם) יהיה במועד אחר ממועד האיזון. יהיו אלו שיטענו כי לכאורה הוראת הסעיף שוללת אפשרות לאיזון נכס נכון למועד מימושו בפועל, שכן הוראת חוק זו מסמיכה את בית המשפט לקבוע את ערכו של נכס בהתאם לשווי מוקדם למועד הקרע אך אין בה הסמכה להעריך את ערכו לאחר המועד הקובע.
ואולם אין המציאות כך. באופן כמעט קבוע בית המשפט קובע כי נכסים מסוימים יימכרו לאחר מועד הקרע ותמורת המכירה תתחלק על פי השווי ביום המכירה, שעשוי להיות מועד מאוחר באופן ניכר למועד הקרע. דוגמאות מעשיות קשורות לנכסים שונים, החל מנכסי מקרקעין, חסכונות, רכבים. המציאות מלמדת כי גם אם בית המשפט קבע מועד קובע ואחד מבני הזוג מנע מימושו של נכס, ושווי הנכס עלה בתקופת הביניים, בית המשפט יחייב את בן הזוג בתשלום ההפרש במחיר. דוגמה נוספת קשורה לחלוקת פנסיה בהתאם לבסיס חישוב השכר בעת פרישת בן הזוג בפועל ולא במועד הפירוד, כך למשל בזכויות פנסיה, אשר מימושן וחישוב ערכן ייעשה רק בעת גמילת הזכויות (אפשר שזמן רב אחרי מועד הקרע).
בתי המשפט אינם מוגבלים אפוא אך ורק למועד הקרע לצורך הערכת שוויו של נכס, אלא גם לאיחורו – כך בס׳ 6 של חוק יחסי ממון המורה על דרך מימוש הזכות לאיזון ובפרט בסעיף קטן (ג) המאפשר לבית המשפט לקבוע את אופן הביצוע ואת מועדי הביצוע לאיזון המשאבים של כלל הנכסים, או חלקם.
סעיף זה אינו מגביל את מועד הביצוע למועד הקודם למועד הקרע ועולה מתוכו באופן ברור כי ניתן אף לאחרו לאחר מועד הקרע. ויתרה מכך – השימוש במינוחים "אופן הביצוע" או "מועד הביצוע" מלמד על סמכותו הרחבה של בית המשפט לקבוע גם את הדרך הפיזית לביצוע האיזון – אם בחלוקה בעין, או בדרך של הערכת שווי הנכסים אופן ביצוע איזון המשאבים ומועד ביצועו.
עם זאת, על אף שבית המשפט מוסמך לכך, קביעת מועד אחר שאינו מועד הבשל הזכות למימוש זכות בן הזוג התובע היא החריג לכלל עיקרון הפרידה הנקייה (Clean Break) לפיו יש לחתור לניתוק כל קשר כלכלי בין בני זוג לאחר הקרע. אמנם במסגרת הסדרי הביצוע לבית המשפט סמכות לבחור בין חלופות שונות לרבות מימוש במועד הבשלת הזכויות, חיוב בסכום חד פעמי במועד חלוקת הרכוש בין בני הזוג על פי תחשיב של אקטואר, חיוב בתשלומים ממועד חלוקת הרכוש, אך חריג זה יוחל בהסכמת הצדדים או כשבן הזוג הנתבע עתיר נכסים, בן הזוג התובע נתון בקושי כלכלי או זקוק לכסף למחייה או לחילופין מדובר בפנסיה (וראו את מאמרו של הש' גייפמן במאמרו "זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים- כנכסים בני חלוקה", הפרקליט).
אכן, במקרים מסוימים לא ניתן לבצע חלוקה סופית במועד הקרע של נכסים שנוצרו ונצברו בעת החיים המשותפים ביחד. כך, למשל:
- בני זוג שלהם ילדים קטינים מחויבים ממילא לקשר אישי וכלכלי גם לאחר הגירושין, ומשם כך הרעיון של פרידה נקייה בכל מקרה איננו ישים בעניינם.
- לעיתים לא נוכל לאפשר פרידה סופית בגירושין מבלי לפגוע באחד מבני הזוג שלא פיתח כושר השתכרות במהלך הנישואין ובצרכיו המתעוררים, ולכן יהיה צורך לצרף סעדים משלימים בדמות תשלום עתי ולא סכום חד פעמי.
- במצבים בהם לבני הזוג נכסים מועטים או זניחים לעומת הפער בכושר השתכרותם. לכן, כחלופה להערכה היפותטית של כושר השתכרות עתידי, עדיף לחלק בפועל את המשכורת הזוגית למשך זמן מה לאחר הגירושים/לקבוע תשלום עתי על סמך הערכה עתידית (בכפוף לנסיבות המשתנות).
(וראו עוד בספרו של פרופ׳ ליפשיץ- ״השיתוף הזוגי״).
לסיכום, כלל "הפרידה הנקייה", על אף היתרונות הברורים הגלומים בו, אינו כלל מקודש בהליך איזון המשאבים ואפשר כי בית המשפט ימצא לחרוג ממנו כאשר יש בו לקפח באופן בלתי סביר מי מהצדדים – כאשר מנגד לרצון לאיזון כולל וסופי, קיים ועומד שיקול אחר בעל ערך משמעותי, כגון שוויון מהותי נכון וראוי בין בני הזוג.
נספח: בפרקטיקה – ראו מספר דוגמאות לפסיקה הסוטה מעיקרון הפרידה הנקייה
מעקב אחר פסיקת בתי המשפט לענייני משפחה מלמדת אף היא כי השאיפה לסיים את המחלוקות הרכושיות במועד הקרע אינה דווקנית:
- תמש (באר שבע) 3288-03-14: בתיק זה נדרש בית המשפט להכריע האם איזון המשאבים בין בני הזוג יתבצע במועד הקרע כדרישת בן הזוג המחזיק בזכויות הפנסיוניות או במועד נדחה עם גמילת הזכויות כדרישת בן הזוג השני, בית המשפט קבע כי:
"בתחרות" שבין המסלול הראשון לבין המסלול השני, אין לקבוע מראש מהו "הכלל" ומהו "החריג", ויש לבחון כל מקרה לגופו תוך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי… סבורני כי במקרה שבפני אין לאזן את זכויות הצדדים (למעט דמי המחלה..) לפי המסלול הראשון אלא דווקא לפי המסלול השני (היינו מועד גמילת הזכויות – ה.ש):.
- בתמ"ש (ת"א) 22575-03: פסק ביהמ"ש כי התובעת זכאית לחלקה בפנסיה בהתאם למשכורתו האחרונה של הנתבע שעלה בדרגה לאחר מועד הקרע. עם זאת, "משך הזמן בין מועד הקרע למועד הפרישה הוא פחות משלוש שנים. מדובר בפרק זמן קצר יחסית ולכן ראוי יותר לייחס את העלייה בשכר בתקופה קצרה זו למאמץ המשותף של שני הצדדים ויש לייחס עלית שכר זו גם לתרומתה של התובעת במהלך השנים שקדמו לפרישה. במקרים רבים ייתכנו עיוותים באם החישוב יעשה על בסיס השכר במועד הקרע ולכן, אף משיקולים מעשיים אין לאמץ גישה זו. שהרי, אף לפי הגישה הסוברת שיש לחשב את החלק היחסי שלו זכאי בן הזוג על פי המשכורת במועד הקרע, ברור כי יש צורך לשערך את המשכורת מיום הקרע ועד למועד שבו מתקבלת הפנסיה בפועל.״
- בתמ"ש (ת"א) 42338-03-10: סבר ביהמ"ש כי "למרות שחלפו עשר שנים מאז היום הקובע ועד לפרישת הנתבע, מאחר והנתבע לא קודם בשום דרגה ייצוגית מאז, אין לראות ב"ההשבחה" שנוספה לשכרו כהשבחה עצמאית שאינה נובעת מתקופת החיים המשותפים ומדובר בפירות שיש לייחס ל"עץ" שנוצר בתקופת החיים המשותפים״.
- עמ"ש (חי') 52860-10-12:. ביהמ"ש, בדעת רוב, סבר כי התובעת לא ויתרה על תוספות לפנסיה, ככל שהן נובעות משכר העבודה וככל שיש לראותן כחלק מהפנסיה. ביהמ"ש פסק לתובעת חלקה בפנסיה הכוללת, לרבות בתוספת הנובעת מיציאה מוקדמת לפנסיה שתשולם עד מועד הפרישה הרגיל (למרות הפרישה המוקדמת – היה זכאי לפנסיה מלאה), בשיעור של 70%.
- בעמש (חי') 56000-10-18: "כשם שהמערער יכול למצות את שווי המניות ולממש את פוטנציאל הרווח הגלום במניה, כך ראוי להעמיד את המשיבה, בת זוג, באותו מצב. חוק יחסי ממון חותר אל איזון. מצב בו בן זוג אחד יכול לממש את הפוטנציאל, שנוצר בתקופת החיים המשותפת, בעוד בן הזוג האחר מנוע, הוא מצב של חוסר איזון, החותר תחת תכלית האיזון ואינו צודק. המניות הן נכס משותף אשר ניתן למערער בתקופה המשותפת ויש לאזנם בין הצדדים על פי ערכם האמיתי, היינו בעת המימוש״.
