חלוקת זכויות יוצרים בין בני זוג

חלוקת זכוית יוצרים בין בני זוג במסגרת הליכי גירושים

חוק זכויות יוצרים הישראלי (תשס”ח – 2007)  מעניק שלל הגנות לנכס העונה על ההגדרה של זכות יוצרים הקבועה בחוק. זכות יוצרים יכולה להיות יצירת אמנות, תוכנת מחשב, אפליקציה, סרט, ספר, אמנות שימושית, מחזה, יצירה מוזיקלית ועוד.

מתעוררת השאלה האם זכות יוצרים שנוצרה במהלך הנישואים, מנית על מאגר הנכסים המשותפים הנחלקים בין בני זוג בעת פקיעת נישואיהם? כאן המקום להבהיר כי זכות יוצרים אינה נכס קנייני במובן המקובל. זכות יוצרים, הינה זכותו של היוצר על פרי רוחו, להבדיל מהנכס על גביו מוטבעת היצירה, שיש לו יש ערך שנקבע על פי רב בהערכה שמאית. זכות היוצרים היא זכות ערטיאלית, כשהדין העוסק בזכויות יוצרים קובע, במרבית מדינות העולם, כי זכות היוצרים מורכבת מאגד של זכויות חומריות ומוסריות.

כך או כך, שאלת חלוקה של זכות היוצרים בין בני זוג, לא נדונה בפסיקה הישראלית עד כה, וזכתה להתייחסות מועטת בכתיבה האקדמית.

הואיל והדין הישראלי לא עסק בזוגיה זו, ניתן להביט בפרקטיקות קיימות במשפט המשווה, ולנסות לייבא עקרונות דומים ולהחילם בישראל. הצצה למשפט המשווה מלמדת על גישות שונות ועל עמדה חלוקה. בעוד שבקליפורניה, בה קיים ריבוי של עוסקים בזכויות יוצרים נקבע כי זכות היוצרים נחלקת במלואה בין בני זוג, חוקי מדינת טקסס קובעים כי רק שוויה החומרי של הזכות המוסרית יתחלק בין בני זוג. עמדה דומה, אם כי לא זהה, קיימת בדין הקנדי, בדין הצרפתי ובדין הפורטוגלי.

חלוקתה של זכות היוצרים בין בני זוג מעוררת שאלות לא פשוטות שכן מדובר בזכות המטבאת יותר מכל את האוטונומיה האישית של האדם, את היצירתיות הקיימת בו, את חופש הביטוי שלו הנובע מזכותו הפרטית והחוקתית. מטבעם של דברים עולה כמו מאליה השאלה – האם יצירה שנוצרה תכונות מולדות, תכונות אישיות – הינן ברות חלוקה בין בני זוג?

כאמור, שאלה זו לא נדונה בפסיקה הישראלית ומכאן רבים הטיעונים האפשריים שניתן יהיה להעלות כנגד או בעד חלוקתה של זכות היוצרים בין בני זוג.

כך לשם הדוגמא, מחד ניתן לטעון כי ככל שזכות היוצרים נוצרה במהלך הנישואים – הרי שהיא נכס, ככל נכס אחר שנצבר בנישואים ומכאן כי דינה להתחלק בין הצדדים בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג (התשמ”ג – 1984). מאידך גיסא, ניתן לטעון כי הואיל וזכות היוצרים היא פרי עמל רוחו וכישוריו של בני זוג, אין המדובר בנכס קנייני טהור שדינו להתחלק בין בני זוג, ולכל הפחות, יש לגרוע משוויה של זכות היוצרים, את כישוריו האישיים של בן הזוג היוצר.

סוגיית קביעת הבעלות בזכות היוצרים אינה מסיימת את הדיון בה. עולות שאלות של ניהול זכות היוצרים, פירוק השיתוף בה, ועוד.

הבעיה המרכזית המתעוררת בנוגע לחלוקת זכות היוצרים נובעת מהתכליות השונות שחוקי זכויות יוצרים נועדו להגן עליהם שהינם עידוד היצירה, אספקה שוטפת של יצירות תרבותיות לחברה. ברם,  מטרות של דיני חלוקת רכוש בין בני זוג הינן מטרות מנוגדות. מטרתם של דיני הרכוש המשותף היא להשוות במונחים כלכליים את התרומה של בן הזוג “הביתי” ולהימנע מחלוקת רכוש המזהה בעלים אינדיבידואלי לזכות או חלוקת רכוש המושפעת ורק עם תרומה כלכלית. השיטה של רכוש משותף (community property) מכירה בתרומה המשותפת ומתייחסת לשני בני הזוג באופן שווה במונחי הבעלות ברכוש שהצטברו במהלך הנישואין, בהתעלם מהשאלה מי מבני הזוג “הרוויח” את הנכסים, אך אינה מתעלמת מנכסים בעלי גוון אישי.

בסיכומם של דברים, ניתן להבין שחלוקת זכות יוצרים בין בני זוג היא סוגיה משפטית מורכבת וייחודית. ניתוח מאפייניה הייחודיים של זכות היוצרים מלמד מהפן התיאורטי שחלק ניכר ביצירה מבוסס על יכולות וכישרון אישי של היוצר ועל הכרה בקשר מיוחד הקיים בינו ובין היצירה, על הענקת שליטה ליוצר בהגנה על הזכות הכלכלית והחומרית בכדי לתמרץ את היצירה. קושי זה מייצר התנגשות בין הערך של ההכרה באוטונומיה האישית ובין הערכים התומכים בחלוקת רכוש במסגרת התא המשפחתי כגון שוויון, הגינות, שותפות והסתמכות. התנגשות זו, אינה מתעוררת בעוצמות כאלה בחלוקת רכוש “מסורתית” בין בני זוג, ובוודאי שהיא אינה מעוררת אמוציות בעוצמות אלו, בחלוקת רכוש בין שותפים מסחריים.